האדם, השימפנזה, ומה שביניהם

כיצד התפתח האדם? ממי הוא התפתח? לשם מה הוא התפתח? מתי הוא התפתח?

כל אלה הן שאלות שמעסיקות חוקרים רבים – ביולוגים, גיאולוגים, פליאונטולוגים, אנתרופולוגים, פליאואנתרופולוגים, גנטיקאים ורבים אחרים...

בסדרת המאמרים הזו אנסה לסקור על קצה המזלג את כל הידע העכשווי והידוע לי אודות אבולוציית האדם. אבל שימו לב! במאמרים אלה אני יוצא מנקודת הנחה שאתם יודעים כיצד פועלת אבולוציה, כיצד חוקרים אותה, ומדוע היא אמינה – אחרת הסדרה הזו תיהיה ארוכה וכבדה מדי.

ובכן, בואו נתחיל:

עבודת שורשים יסודית

מבלי לייחס חשיבות יתרה למיון המדעי ולטבלה הטקסונומית שתבוא אחר כך (הם רק יבלבלו אותנו), נגיד בכלליות יתרה שבני האדם נמנים עם משפחת ''קופי האדם'' בה נמנים גם השימפנזות, הגורילות והאורנגוטנים.
משפחה כידוע לא נוצרת ''יש-מאין'' – לכל משפחה יש את אבות ואמהות קדומים יותר, שגם הם נוצרו מאבות ואמהות קדומים יותר וכן הלאה, עד התא הראשון...

אז בניגוד למיתוס ולתמונה המפורסמת, האבולוציה אינה מתרחשת בצורה ''חד-קווית'', שכן, כמו שיהיה בלתי אפשרי לצייר את אילן היוחסין המשפחתי שלכם בצורה זו, כך גם לא ניתן לצייר את אילן היוחסין הכללי של בני האדם:

ככה לא התרחשה אבולוציה. (התמונה הועלתה לויקיפדיה ע''י Locutus Borg ונמצאת תחת רשיון CC BY 2.0).

בנוסף, כמו שבאילן היוחסין שלכם יש משפחות שהשושלת שלהן חדלה מלהתקיים (משפחות שלמות שנרצחו בשואה למשל), ויש משפחות שהשושלת שלהן מובילה עד אליכם, כך גם באילן היוחסין הכללי של האדם: יש משפחות שנכחדו, ויש משפחות שבסופו של דבר הובילו למשפחה אחת גדולה – משפחת ההומו סאפיינס.

על מנת להבין את האבולוציה של האדם, כל שעלינו לעשות היא עבודת שורשים יסודית. אבל עבודת שורשים כזו לא עושים באמצעות אלבומים ישנים, אלא באמצעות השוואות אנטומיות, מחקר מאובנים, ומחקר גנטי. חוקרים רבים כבר שקדו רבות על עבודת שורשים כזו, ונכון להיום העץ המשפחתי של האדם נראה כך.

וכעת, בואו נשבור עוד מיתוס: מההתבוננות באילן היוחסין של כלל בני האדם וקופי האדם, ניתן להבין שכאשר אומרים ''בני האדם התפתחו מקופים'', זה לא נכון!
אסביר: כשאומרים 'קופים' אז משום מה האוכלוסייה הכללית נוטה לחשוב על שימפנזות, ושבעצם בני האדם המודרניים התפתחו מהשימפנזות המודרניות (אלה שאנחנו מסתכלים עליהן בגן חיות). אבל למעשה, בני האדם המודרניים (ההומו סאפיינס) והשימפנזות המודרניות, התפתחו מאותו אב קדמון משותף – מה שאומר שאנחנו והשימפנזות סוג של אחים קדומים, או אחים למחצה אם תרצו. וכידוע לכם מהמציאות, אח אחד לא מתפתח לאח אחר, מה שאומר שאנחנו לא התפתחנו מהשימפנזות, אלא השימפנזות ואנחנו התפתחנו מיצור קדום שנכחד כבר והתפצלנו לשני מינים שונים (תהליך שכנראה קרה לפני 6-7 מיליון שנה). דרך אגב – גם עם הגורילות והאורנגוטנים קרה אותו תהליך, רק שאיתם התפצלנו שנים רחוקות עוד יותר, ולמעשה – בסופו של דבר, כל המינים השייכים למשפחת קופי האדם (וכל המינים בכדור הארץ אי פעם) עברו תהליך כזה, כמו שרואים באילן היוחסין.

האדם מבחינה טקסונומית

כאמור, בני האדם המודרניים (אנחנו), שייכים למין ''הומו סאפיינס'' (או יותר נכון - ''הומו סאפיינס סאפיינס''). 

בביולוגיה, על מנת לאפיין מין כלשהו ברמה הטובה ביותר, משתמשים במיון מדעי (טקסונומיה). ככל שיורדים למטה, כך המינים באותה קבוצה קרובים יותר מבחינה גנטית. בכל מקרה, על מנת לא להלעיט אתכם במידע נוסף ומיותר, בואו ניגש ישר לטבלה לטבלה הטקסונומית המצומצמת של האדם הנבון:

ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: פרימטים
על-משפחה: הומינואידים
משפחה: הומינידים
תת משפחה: הומיננאים
שבט: הומיניניים
תת-שבט: הומינינים
סוג: אדם
מין: אדם נבון (הומו סאפיינס)

יופי. עכשיו, אחרי ששברנו את השיניים עם וריאציות על השורש ''הומו'' (כמה לא מקוריים היו האנשים שהמציאו את השמות הללו...), בואו ננסה להתחקות אחר האבולוציה העיקרית של האדם (שכן, האבולוציה הכללית התחילה מהתא הראשון):

במבט לאחור

משחר ההיסטוריה למיני האדם לא הייתה חשיבות יתרה בהשוואה למיני בעלי חיים אחרים. יתרה מכך – בכדור הארץ חיו בו זמנית מספר מינים של בני אדם קדומים (קופים קדומים), ואף אחד מהם לא היווה ישות שעתידה להשתלט על העולם כולו, ובכל זאת – זה קרה. הכיצד?

בני האדם, בהשוואה למינים אחרים, זכו ל-3 מקפצות אבולוציוניות חסרות תקדים, שעזרו להם לקחת את המסלול המהיר של האבולוציה: ההליכה על שתיים, התפתחות הידיים ה''חופשיות'', וכמובן, ההתפתחות העצומה בממדיו וביכולותיו של המוח.

עם המקפצה הראשונה – ההליכה השניים, ניחנו  לראשונה אבות אבותינו שהשתייכו לסוג ''ארדיפיתקוס''. בהמשך, משפחה זו התפתחה לסוגים ''אוסטרלופיתקוס'' ו''פרנתרופוס''. במאמר זה נבחן בצורה מדוקדקת את שלושת הסוגים הללו, ובמאמר הבא נבחן את הסוג הבא: ה''הומו'' (או ה''אדם'', בעברית) ואת שתי המקפצות האבולוציוניות האחרות.

ארדיפיתקוס

סוג זה מכיל בתוכו את אחד המינים שהיוו את הפיצול בינינו לבן השימפנזים (כלומר, האב הקדמון המשותף שלנו עם השימפנזים). נכון להיום, ישנם שלושה מינים מרכזיים שנלחמים על זהות זו:

(1) סהלאנתרופוס צ'אדנסיס – בשנת 2001 בצפון צ'אד, התגלתה גולגולת שקיבלה את הכינוי ''טומיי''. טומיי הגדיר מין חדש – ''סהלאנתרופוס צ'אדנסיס''.
אומנם נמצאה רק הגולגולת, אך זה בהחלט הספיק בשביל שהחוקרים יבינו שמין זה הוא ''מין ביניים'' בין הקופים לאדם – נפח המוח ורכסי הגבות כמעט זהים לשימפנזה,  אבל השיניים ותווי הפנים כבר מזכירים יותר אדם.

דבר מהפכני נוסף שהיוותה הגולגולת של טומיי הוא העובדה כי הוא כנראה הלך על שתיים – ניתן לקבוע זאת לפי חור החיבור בין עמוד השדרה לגולגולת. אצל טומיי החור הזה תחתי יותר בהשוואה לשימפנזים, ונוטה לכיוון החור של האדם (אצל האדם החיבור בין הראש לעמוד השדרה הוא אנכי (תחתי יותר), ואצל השימפנזים הוא אופקי). 

נעים להכיר - טומיי, או בשמו המלא - סהלאנתרופוס צ'אדנסיס
(התמונה שייכת ל-Tim evanson ברישיון CC BY-SA 2.0)

(2) אורורין טוגננסיס – מין זה מפורסם בעיקר בזכות עצמות הירך שנמצאו בשנת 2000 על ידי שני פליאונטולוגים צרפתים בקניה. היות ועצמות ירך אלה מזכירים מאוד עצמות ירך של משפחה מאוחרת יותר – האוסטרלופיתקוס, ואף את עצמות הירך של האדם המודרני, סבורים כי גם אורורין טוגננסיס הילכה על שתיים. בנוסף, נתגלו מספר חלקי לסתות של מין זה, שגם דומות במאפיינים שונים ללסתות האדם.  

(3) ארדיפיתקוס רמידוס – מין זה מפורסם בעיקר בזכות המאובן שהתגלה וכונה ''ארדי''. המאובן ארדי הוא מאובן שהכיל חלקי שלד רבים מאוד, ששפכו אור רב על מין זה בפרט ועל ההליכה על שתיים בכלל. למעשה, ארדי מדגימה בפירוט את שלב המעבר בין ההליכה על ארבע לבין ההליכה על שתים – היא בעלת כפות רגליים המתאימות לטיפוס (בוהן נפרדת), אך האגן שלה דומה מאוד לאגן של האוסטרלופיתקים ושל האדם – מה שמצביע על העובדה שהיא כנראה כבר הלכה על שתיים, אך עדיין טיפסה על עצים.

בנוסף, בהסתמך על ניביה הקטנות של ארדי, היא כנראה הייתה נקבה (ניבים גדולים מאפיינים את סימני הזיווג של הזכר בקופי אדם קדומים). למעשה, כל הלסת וכלל שיניה היו קטנים בהשוואה לקופי אדם, והייתה לה זגוגית שן עבה יותר – שתי תכונות מובהקות  של האדם.

אוסטרלופיתקוס

הסוג ''אוסטרלופיתקוס'' הכיל מינים שחיו בדרום ובמזרח אפריקה (ומכאן פירוש שמו –''קוף דרומי'') בתקופת 1.7-3.9 מיליון שנה לפני זמננו. ממצאי מאובנים עולה כי מספר מינים ממשפחה זו חיו זה לצד זה במקביל.

ייחודם של האוסטרלופיתקוסים הוא ההליכה על שניים באופן זקוף יותר ממשפחתם הקודמת (הארדיפיתקוס), אם כי מוחם עדיין היה קטן כמו של השימפנזים – ממצא שמצביע על העובדה כי ההליכה על שתיים קדמה להתפתחות המוח. בנוסף, זרועותיהם ורגליהם היו שווים באורכם – יחס זה מצביע על העובדה שהם עדיין הרבו לטפס על עצים, אך מצד שני הוא מצביע על התקדמות באבולציה – אצל קופי האדם הזרועות ארוכות מהרגליים, ואצל האדם הרגליים ארוכות מהזרועות – ולפיכך האוסטרלופיתקוסים מהווים את שרשרת המעבר.

המאובן המפורסם ביותר במשפחה זו, שכנראה גם המאובן המפורסם ביותר בחקר הפליאואנתרופולוגיה, עונה על השם התמים ''לוסי'' (על פי השיר של הביטלס, אותו שמעו החוקרים כאשר חגגו את מציאת המאובן). לוסי סווגה כשייכת למין ''אוסטרלופיתקוס אפרנסיס'', ומאובנה צבר פרסום רב בזכות העובדה שהוא התגלה כמעט שלם לגמרי.

מאובנה של לוסי הראה שאצל האוסטרלופיתקוס אפרנסיס אופן החיבור בין עצם הירך לאגן דומה מאוד לאופן החיבור בבני האדם המודרניים – מה שהוכיח בוודאות שהיא צעדה על שתיים. למעשה, החוקרים משערים שלוסי כבר הילכה על הקרקע יותר מאשר טיפסה על עצים, מה שלא איפיין את קודמיה שגם הלכו מעט על שתיים.

הוכחה נוספת לעצם היותה של לוסי מהלכת על שתיים התגלתה ב-1976, כאשר חוקרים מצאו עקבות מאובנים באפר געשי בטנזניה, שתוארכו לגיל 3.6 מיליון שנה – בדיוק בתקופה בה האוסטרלופיתקוס אפרנסיס היה קיים. כתוצאה מהעובדה שהעקבות לא היו מלוות בעקבות פרקי אצבעות הידיים (כמו העקבות שמשאירים קופים) ומהעובדה שהבוהן צמודה לשאר האצבעות (בניגוד לבוהן נפרדת כמו אצל קופים), לחוקרים לא נותר מקום לספק – אלה לחלוטין עקבות של הולך על שתיים. ממצאים אלה נובע שלוסי הילכה בצורה דומה להפליא כמונו, וזאת למרות שמוחה היה קטן בהרבה משלנו.

לוסי, שרה אמנו של האבולוציה
(אוסטרלופיתקוס אפרנסיס)

האוסטרלופיתקוסים היו ללא ספק מינים מוצלחים, והם חיו תקופת זמן ארוכה מאוד (פי 4 מקיומו של המין שלנו בינתיים). כתוצאה מכך פליאואנתרופולוגים מצאו עוד המון מאובנים השייכים למשפחה זו. מהמפורסמים שביניהם הם ''הילד מטאונג'' ו''סלאם''. שני המאובנים הם שרידים של ילדים בני 3-4, שמכילים את הגולגולת בלבד. אבל די בגולגולת על מנת להוכיח מספר עובודות נוספות: מהגולגולת של הילד מטאונג ניתן להבין שגם הוא הילך על שתיים, וזה בגלל שחור החיבור בין עמוד השדרה לגולגולת נמצא קרוב מאוד להימצאותו באדם. הילד מטאונג סווג כמין אחר של אוסטרלופיתקוס – ''אוסטרלופיתקוס אפריקנוס''.

הילד מטאונג. הוא כנראה נהרג מפגיעה של ציפור גדולה אם שאלתם.
(התמונה הועלתה לויקיפדיה ע''י Guerin Nicolas תחת רשיון CC BY-SA 3.0)

מהגולגולת של ''סלאם'', שככל הנראה הייתה ילדה, נשפך אור רב עוד יותר על האבולוציה של האדם: כידוע, מוחם של בני האדם מתפתח זמן רב יותר לאחר הלידה בהשוואה למוחם של קופים: אצל השימפנזה, כ-90% מהמוח מתפתח כבר עד גיל 3, בעוד שמוחם של בני אדם בגיל הזה נמצא רק בערך באמצע ההתפתחות (יש לזה מספר יתרונות מובהקים, עליהם נדון בהמשך המאמרים). 

הגולגולת של סלאם חשפה שבגילה (גם 3) המוח התפתח רק בכ-75%. מממצאים אלו עולה כי תקופת הילדות וההתפתחות של האוסטרלופיתקוס היתה ארוכה יותר בהשוואה לקופים וקרובה יותר לזמן ההתפתחות של בני האדם – תהליך זה מסמן באופן מובהק את ההתפתחות האבולוציונית ההדרגתית של בני האדם.

סלאם. ניתן לראות בבירור את דפוס מוחה ששרד עד היום.
(התמונה הועלתה לויקיפדיה ע''י Jlorenz1 תחת רשיון CC BY-SA 3.0).

בכל מקרה, היו המון מינים ממשפחת האוסטרלופתיקוס – חלקם נמצאו, חלקם לא. בנוסף, מחלוקות רבות נמצאות בלב משפחה זו אודות זהותו של המין שבסופו של דבר הוביל אלינו – האם זה היה אוסטרלופיתקוס אפרנסיס? או אולי אפריקנוס? או שמא זה בכלל האמנסיס, שצובר אהדה רבה יותר בזמן האחרון מהמחקר המודרני?

תהא זהות האב הקדמון אשר תהא, מה שחשוב להבין ממשפחת האוסטרלופיתקוס הן העובודות שנידונו לעייל: הוא הלך על שתיים אך הוא עדיין טיפס על עצים, מוחו לא היה מפותח יותר מדי משל הקופים המודרניים, ותקופת התפתחות מוחו היתה איטית יותר בהשוואה לקופים וזהה כמעט לאדם. 

פרנתרופוס

משפחה זו היא המשפחה שמסמלת את ה''חוסר שלמות'' בעולם – היא התפתחה כנראה מהאוסטרלופיתקוסים (למעשה, בעבר היא סווגה כסוג אחר של אוסטרלופיתקוס), אך למעט 3 מינים, היא לא השאירה חותם נוסף בעולם, ונכחדה בטרם עת. כלומר, מלבד עצם היותה חלק מהעץ הפילוגנטי של האדם, היא בסופו של דבר לא הובילה להתפתחותו, אלא הייתה רק עוד משפחה חיצונית שחיה לה בתמימות תקופה קצרה של זמן.

ייחודם של הפרנתרופוסים הוא המבנה העצום של הלסת והשיניים - הם היו מאסיביים ומאיימים למדי. מאפיין זה גרם לחוקרים לכנות מין אחד ממשפחה זו ''מפצח האגוזים'', וכינוי נוסף אך מגוחך לא פחות שנתנו החוקרים למין אחר היה ''פני צלחת'' (dish face), וזאת כתוצאה מהעובדה שעצמות לחייו היו בולטות, ונתנו לפניו מבנה שטוח.

מבנה הלסת והשיניים גרמו לפרנתרופוסים להיות מומחים בלעיסה. בעיקר לעיסה של עלים וצמחים קשים אחרים. אך לעומת גודלה העצום של הלסת של הפרנתרופוסים, מוחם המשיך להיות קטן אם כי יש חוקרים שטוענים שהם היו הראשונים להשתמש בכלי אבן (דבר המעיד על אינטילגינציה מרובה יחסית, למרות שיש לציין שכלי האבן שלהם לא היו מפותחים כמו כלי האבן של משפחת ההומו). 

בכל מקרה, כל מאפייניהם לא עזרו להם בהישרדות ארוכת-טווח, והם נכחדו לפני 1.1 מיליון שנים (הסיבות להיכחדותם שנויות במחלוקת, אך כנראה זה נבע משינויי אקלים שלא הטיבו עם מקורות המזון שלהם).

הפרנתרופוס החתיך (התמונה הועלתה לויקיפדיה ע''י Cicero Moraes תחת רשיון CC BY-SA 3.0).

טוב, אז אלה היו שלושת הסוגים הידועים לנו שמפרידים בינינו לבין הסוגים האחרים שהתפצלו מאיתנו והתפתחו בסופו של דבר לשימפנזה. במאמר הבא נסקור את הסוג 'הומו', ונדבר על היתרונות של ההליכה על שתיים, הגורמים להשתחררות היידים, והגורמים לגדילת המוח.

3 הסוגיות הבעיתיות של הרפואה האלטרנטיבית

בפוסט הקודם נזקפה נקודה לטובת הרפואה האלטרנטיבית, אך צוין שיש לזכור כי לרפואה זו לא חסרות בעיות, שמוטב להעריך אותן היטב לפני בחירת טיפול כלשהו.

את הבעיות הללו ניתן לחלק ל-3 סוגיות:

1.    סוגיית הסיכון

2.    סוגיה כלכלית

3.    סוגיה אתית

על מנת לסקור את הבעייתיות של הרפואה האלטרנטיבית בצורה מיטבית, ננתח את שלושת הסוגיות האלה אחת אחת:

סוגיית הסיכון

רוב האנשים טוענים שהרפואה האלטרנטיבית הינה אופציה בטוחה. מה גם, שאותם אנשים מבקרים את הרפואה הקונבנציונלית בגלל תופעות לוואי וסיכונים של תרופות, חיסונים, ניתוחים וכו'. 

כמובן שתופעות לוואי וסיכונים לא חסרים ברפואה הקונבציונלית, אך הרפואה האלטרנטיבית גם לא טהורה מדי, וחשוב מאוד לברר כל סיכון אפשרי: החל מכאבים קלים, דימום קל וחבורות קטנות (כתוצאה מדיקור סיני למשל), דרך עילפונות, סחרחורות, בחילות והקאות (כתוצאה מטיפולים כמו כירופרקטיקה, צמחי מרפא, ושוב, דיקור סיני) וכלה במצבים מסוכנים יותר (אך עם זאת גם נדירים יותר) כמו זיהום וניקוב איברים (כתוצאה ממחטים בדיקור סיני), מניפולציות בלתי רצויות הגורמות לשברים ואף לקרע של עורקים – מה שגורם לבסוף למוות (פגיעות כאלה הגיוניות מאוד – לכן שיקלו טוב טוב לפני שאתם הולכים לטיפולים כמו כירופרקטיקה ואוסטאופתיה!), ורעילות מצמחי מרפא או אינטרקציה שלילית בין צמח מרפא לתרופה שנוטלים במקביל (וזה הזמן להזכיר שכמובן צריך להתייעץ עם רופא מוסמך לפני שמשלבים טיפולים אלטרנטיביים עם קונבנציונליים, ולוודא שאין השפעה שלילית כתוצאה מהאינטרקציה ביניהם).

לפיכך, לפני שאנו בוחרים בין רפואה קונבנציונלית לבין רפואה אלטרנטיבית, עלינו לפעול בשלבים הבאים:

1. להעריך את סיכון הטיפול.
2. לקבוע האם התועלת  שקולה \ רבה כנגד הסיכון.
3. להשוות בין היחס לסיכון\תועלת ברפואה האלטרנטיבית לבין היחס לסיכון\תועלת ברפואה הקונבנציונלית, ורק אז לבחור את הטיפול העדיף, ולא לשכוח את האפשרות שניתן לשלב ביניהם (אבל רק לאחר שווידאתם זאת!).

סוגיית הסיכון אינה מסתיימת כאן. בעיה נוספת, שגורמת לרפואה אלטרנטיבית להיות מסוכנת היא העובדה כי טיפולים \ מטפלים מסוימים מתנגדים לטיפולים קונבנציונליים חשובים. למשל, הומאופתים רבים מתנגדים לחיסונים ולכן אם נמצאים בקשר קבוע עם הומאופת, יתכן ולא תחסנו את עצמכם ו\או לא תחסנו את ילדיכם.

ועוד דבר נוסף – אנשים שתומכים \ סומכים מדי על הרפואה האלטרנטיבית, יסכנו את עצמם אם יסמכו עליה בלבד כאשר יחלו במחלה קשה (סרטן, סוכרת, אלצהיימר, מחלות לב...). הכוונה היא שאותם אנשים יזנחו לחלוטין כל טיפול קונבנציונלי ויטו לטיפולים אלטרנטיביים בלבד (למשל חולה סרטן שיוותר לחלוטין על הקרנות, כימותרפיה וטיפולים חיסוניים לטובת טיפולים אלטרנטיביים מסוים).

מצב זה חמור ביותר, וכל ניסיון לפעול בצורה כזו הוא מטופש לחלוטין. לא לנסות את זה בבית.

סוגיה כלכלית

טיפולים אלטרנטיביים עולים בדרך כלל המון כסף. המון. טווח המחירים הוא רחב, ורק עלות הייעוץ יכולה להגיע ל-500 ואף 1000 שקלים. בהמשך, כל פגישה (של שעה ופחות בערך) תעלה בערך 60-300 שקלים (תלוי בטיפול ובמטפל). 

הצרה היא שלא ניתן להסתפק בטיפול אחד. טיפולים אלטרנטיביים זקוקים לתוכנית מפגשים שלמה, שנעה בין חודש לשנה, בין פעם לפעמיים בשבוע (במקרה הטוב). התוצאה – הציבור בישראל משלם יותר מחצי מיליארד שקל בשנה על הטיפולים האלטרנטיביים.

הסוגיה הכלכלית אינה נגמרת כאן, כיוון שבינתיים היא התייחסה לכספים של אנשים פרטיים – ואפשר לטעון שלכל אחד יש את הזכות להוציא את הכסף כראות עיניו (אם כי גם בזה יש בעייתיות, שכן מטפלים אלטרנטיביים טוענים לרוב טענות לא מוכחות, מופרכות, או מוגזמות, וטיפוליהם עוד כורכים בסיכונים מסוימים – מה שאומר שהם מוליכים את הציבור שולל, ועוד גורמים לו לסיכונים בריאותיים שונים), אך צריך לזכור שגם הממשלות מוציאות כסף על הרפואה האלטרנטיבית, וגם היא מהווה נתח מהתקציב השנתי של משרד הבריאות – האם לא עדיף שהכסף הזה ילך למקומות אחרים כמו למשל למימון מחקרים איכותיים על מנת לפתח תרופה?

סוגיה אתית

הסוגיה האתית היא הסוגיה הקשה ביותר לפתרון. הסוגיה הזו קשורה קשר הדוק (הדוק מדי) לאפקט הפלצבו – לכאורה, אין שום בעיה לטפל בחולה באמצעות טיפולים שלאו דווקא עוזרים. העיקר שהחולה יבריא וירגיש טוב יותר! אבל כשמתחילים לחשוב על זה לעומק, התמונה מסתבכת מאוד: זיכרו כי אפקט הפלצבו יתרחש רק כאשר המטופל אינו מודע לעצם העובדה שהטיפול שהוא מקבל הוא דמה ולא אמיתי. במילים אחרות, צריך לשקר למטופל אודות הטיפול שהוא מקבל על מנת שהטיפול יעבוד והמטופל יחוש הקלה ואולי אף יבריא.

לאור זאת ניתן לומר כי כאשר טיפול מסוים נמצא כחסר ראיות מדעיות וכחסר עדויות מספקות שהוא אכן יעיל, כל כולו מושתת על שקר.

כמו שכבר הבנו, רוב הטיפולים האלטרנטיביים הם בדיוק כאלה – חסרי ראיות מדעיות ועדויות מספקות, ולכן, הטיפולים האלה בסופו של דברים מבוססים על שקרים.

אבל מה רע בשקרים מהסוג הזה? מה הבעיה ללכת לטיפולים כאלה רק בשביל אפקט הפלצבו? הרי בסופו של דבר, לפלצבו הזה יש כוח – בעצמך אמרת שהוא יכול לגרום לי לחוש פחות כאב.

אם גם אתם שואלים את אותן שאלות עכשיו – אתם צריכים לזכור שאנחנו בכלל לא זקוקים לפלצבו כדי לעורר את אפקט הפלצבו. כן, זה נשמע מוזר ולא הגיוני, אבל זיכרו שגם כאשר אנחנו נוטלים כדור אמיתי (או מקבלים זריקה אמיתית, או עוברים ניתוח אמיתי), אנחנו עדיין חווים את אותו אפקט! רק שהפעם הוא בא עם תועלת \ חומר פעיל. 

כך קיבלנו 2 במכה אחת: גם את הטיפול האמיתי וגם את הפלצבו שמתלווה לו, ובלי כל תוספת השקרים וההבטחות המוגזמות.

מעניין לציין, כי במקרים בהם לרופאים אין את היכולת לזהות במדויק את המחלה הם אכן נעזרים בכוחו של הפלצבו: לפעמים רושמים למטופלים תרופות \ תוספים שלאו דווקא קשורים או יכולים לטפל במחלה. במקרה הטוב זה יכל להיות תוסף תזונה ובמקרה הרע זו יכולה להיות אנטיביוטיקה ללא שום סיבה מוצדקת, לכן שימו לב לזה – כל עוד אתם לא בסכנת חיים חמורה, תמיד תחשבו פעמיים לפני לקיחת אנטיביוטיקה או כל גלולה מיותרת.

***

בכל מקרה, אני אישית מאוד מתחבר לטיפולים אלטרנטיביים כמו ביופידבק, יוגה, מדיטציה וגם לעיסויים שונים, בתנאי שעלותם הגיונית. לגבי כל השאר - את זה מוטב שתחקרו בעצמכם.

לסיום, ניתן לומר אם היינו חיים בעולם מושלם, אז המטפלים הקונבנציונליים היו עובדים בצורה של המטפלים האלטרנטיביים. כלומר, הקדשת זמן רב יותר למטופל, טיפוח יחסים טובים איתו, הרגעה, מילים אופטימיות וכו'... אבל היות ואנו לא חיים בעולם מושלם, זוהי לא המציאות. אז אם אתם עובדים \ תעבדו בתחום הרפואה, תקדישו לעובדה הזו קצת מחשבה, ותזכרו שמוטב להתייחס למטופלים בצורה מיטיבה 

כיצד אמונה מרפאת?

בפוסט הקודם צוינו כל גורמי הציפייה שהוכחו כמשפיעים על אפקט הפלצבו, ובעצם על יכולת ההבראה והריפוי. בפוסט הזה הבטחתי להסביר על המנגנון המסתורי שעומד מאחורי העובדה הזו, וכזכור הזכרתי את האמונה. ובכן, כיצד אמונה מרפאת?

אז כיצד אמונה מרפאת?
משום מה, כוחן של התודעה והמחשבות שלנו זוכה (בינתיים) ליחס מזלזל מאוד מצד חקר הביולוגיה האנושית בכלל והרפואה הקונבנציונלית בפרט. 

מטרתי העיקרית במאמר הבא היא לנסות לתקן את היחס המעוות הזה.

כיוון שאני חסיד הביולוגיה, כאן יובאו לכם הסברים ביולוגיים ואמתיים לכוחה המרפא של האמונה, ולא הסברים על-טבעיים שמפוקפקים באמינותם, המבוססים על מושגים חסרי ביסוס מדעי כמו נשמה ו''אנרגיות'' רוחניות.

אז הבה נתחיל:

גוף האדם, כידוע, התפתח בזכות האבולוציה.

האבולוציה ''תלויה'' בשני דברים עיקריים: הישרדות והתרבות. לפיכך, היא מציידת כל מין במנגנוני ההישרדות וההתרבות המיטביים ביותר לסביבתם.

המנגנונים הרלוונטים לנושא שלנו הם מנגנוני ההישרדות בגוף האדם.

לגוף האדם יש שלוש מערכות שמטרתן לשלוט על שלושה מנגנוני הישרדות עיקריים:

1.  מערכת העצבים הפאראסימפתטית: 

מערכת העצבים הפאראסימפתטית שולטת על ההישרדות לטווח הארוך. מערכת זו מהווה תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. כלומר, כל הפעולות שהיא כוללת בתוכה אינם נשלטים על ידינו בצורה מודעת. 

היא פעילה כאשר הגוף נמצא במצב מנוחה ושלווה, ותפקידה הוא לשלוט על כל התהליכים החיוניים להישרדות לטווח-ארוך – למשל, היא שולטת על התהליכים הבאים:

-         פעילות לב רגועה ונורמלית.

-         נשימה רגועה ונורמלית.

-        תהליכי עיכול (החיוניים על מנת להגדיל את מאגרי האנרגיה ולהפריש חומרים מיותרים).

-         התחדשות רקמות תאים.

-         גדילה והתפתחות.

-         הפרשת ההורמונים הנוירוטרנסמיטורים דופמין וסרוטנין.

2.  מערכת העצבים הסימפתטית: 

מערכת העצבים הסימפתטית שולטת על ההישרדות לטווח הקצר. גם מערכת זו מהווה תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. כלומר, גם כל הפעולות שהיא כוללת בתוכה אינם נשלטים על ידינו בצורה מודעת.

היא פעילה כאשר הגוף מזהה איום או סכנה מבחוץ. כלומר, במצבי לחץ, חירום ומתח. תפקידה הוא לגרום לתגובות מיידיות במצבים אלה, ובין היתר מכינה את הגוף לתגובת ''הילחם או ברח''.

מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת באמצעות מנגנון שנקרא ''ציר ה-HPA'', שמורכב מההיפותלמוס, ההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח) והאדרנל (בלוטת יותרת הכליה):

כאשר ההיפותלמוס מזהה איום או סכנה, הוא שולח אות אל בלוטת יותרת המוח. בלוטת יותרת המוח בתגובה שולחת אות אל בלוטת יותרת הכליה, והיא בתגובה משחררת את הורמוני הדחק (אנדרנלין וקורטיזול הם הידועים מבינהם).

תפקידם של הורמוני הדחק הוא להמריץ את מערכת העצבים הסימפתטית ולהכין את הגוף לתגובת ''הילחם או ברח''.

''להכין את הגוף לתגובת הילחם או ברח'' משמע לרכז כמה שיותר אנרגיה באיבריים החיוניים להכרעת המצב, שהם: הגפיים, שרירי השלד והאישונים. כך הגוף יוכל להילחם\לברוח במלוא הכוח.

לכן, הורמוני הדחק גורמים לתהליכים הבאים להתרחש:

1.    הם גורמים לכבד לייצר גלוקוז (סוכר זמין) מהגליקוגן שמאוחסן בגוף, ולהפריש אותו לדם. כך הסוכר בדם עולה.

2.    הם גורמים לקצב הלב להאיץ (דופק מואץ יותר). כך לחץ הדם עולה.

3. הם מרחיבים את כלי הדם המובילים דם אל הגפיים, שרירי השלד והאישונים. כך דם רב יותר זורם אליהם (ביחד עם הסוכר הזמין).

4.    הם מכווצים את כלי הדם המובילים דם אל איברים ותהליכים שפחות חשובים במצב סכנה לגוף (למשל, האיברי העיכול וההיפוקמפוס ותהליכים כמו צמיחה, חידוש והרפיה).

בעצם, אם נתבונן בכל התהליכים הללו טוב, נגלה שהם דומים מאוד לכל הגורמים למחלות המערביות - סוכר גבוה בדם (סוכרת), לחץ דם, בעיות עיכול (דם לא זורם אל מערכת העיכול), בעיות בזיכרון (דם לא זורם לעבר ההיפוקמפוס) וגם דלקות כרוניות (מופסקים תהליכי ריפוי) ועוד ועוד... 

בעולם של היום רבים נמצאים במצב לחץ זמן רב מדי: פקקים, ריבים, מבחנים, בוס כועס, מחשבה יתרה על המצב הביטחוני \ הפוליטי \ הכלכלי... וגם תזונה קלוקלת שכן מזונות מעובדים מכניסים את גופנו לסטרס. לכן זה לא מפתיע שכל הגורמים והתחלואים שצוינו בפסקה הקודמת כל כך שכיחים בעולם המערבי. מחלות רבות נובעות מהתודעה שלנו!

3. מערכת החיסון:

תפקידה העיקרי של מערכת החיסון הוא לשמור על הגוף מפני כל האיומים והסכנות שמקורם מתחת לעור – וירוסים, בקטריות, פטריות, טפילים, רעלנים ואף סרטן. 

אומנם מערכת החיסון אינה שייכת לאף מערכת עצבים, אך כאשר היא נמצאת בפעולה היא יכולה לצרוך את מרבית האנרגיה של הגוף – כולנו מכירים את תחושת החולשה כאשר אנו נאבקים במחלה ויראלית כלשהי או חס וחלילה עם סרטן.

הערכת סיכונים

כיצד הגוף קובע מתי להפעיל כל מערכת הגנה ומהי העדיפות של כל אחת?

התשובה מאוד פשוטה – לפי סדר העדיפויות שלו.

חישבו למשל על צייד-לקט קדמון: כאשר הוא רגוע ושליו, מערכת העצבים השולטת היא המערכת הפאראסימפתטית – שאחראית על כל הפעולות השגרתיות כמו גדילה, התפתחות, עיכול, חידוש רקמות תאיות כשצריך, תהליכי הרפיה שונים כמו ''כיבוי'' דלקות (תמיד יש דלקות בגוף) וכו'.

אבל לפתע, נגיף שפעת חודר לגופו. הגוף מזהה מיד את האיום הפנימי והעכשווי, ויודע שאם הוא לא יטפל במחלה במהירות המירבית, הוא יכול למות.

לשם כך, הוא מגייס את כל מערכת החיסון בשיא עוצמתה, וגם גורם לגוף לחוש חולשה וחוסר תיאבון – מה שמכריח את הצייד-לקט ''לשכב ולנוח'', ולא לרוץ ולחפש אוכל כי הוא רעב – כך הגוף יכול להשקיע את כל האנרגיה להתמודדות עם הנגיף.

שימו לב! עד עכשיו, אין סתירה בין מערכת החיסון למערכת הפאראסימפתטית. אומנם הגוף מדכא את הרעב, אבל אין זה אומר שתהליכי העיכול מופסקים. כלומר, מערכת החיסון והמערכת הפאראסימפתטית יכולות לעבוד במקביל.

והנה, הלקט-צייד שלנו שוכב לו במערה שלו חסר אנרגיה וחסר תיאבון, בזמן שמערכת החיסון פעולת בגופו ומנסה לנטרל כמה שיותר מהר את הנגיף.

אבל צרות, כמו תמיד, מגיעות בצרורות. פתאום הוא שומע מחוץ למערה יללת זאב מצמררת! ברגע זה, מנגנון ה-HPA נכנס לפעולה, ובעצם אומר לגוף – ''עצור הכל! יש עכשיו סכנה הרבה יותר גדולה!''

הגוף מבין את עצם הסכנה החדשה, והשפעת כבר לא מעניינת אותו – מה יעזור לו אם הוא ימשיך לשכב ולטפל במחלה, אם בכל רגע הזאב יכול לבוא ולטרוף אותו?!

הורמוני הדחק נכנסים לפעולה, ומזרימים את כל האנרגיה האפשרית לשרירים ולגפיים אפילו שזה בא על חשבון האנרגיה שתסופק למערכת החיסון ולמערכת הפאראסימפתטית. כלומר, הגוף מפסיק תהליכים כמו עיכול, גדילה, התפתחות, התחדשות (תהליכים הפועלים תחת שליטתה של המערכת הפאראסימפתטית) וכל תהליכי המלחמה במחלה (החלמה). 

כך, הצייד-לקט שלנו מוכן להילחם מול הזאב או לברוח. אבל מה שבטוח, הוא יוכל לעשות את זה בשיא הכוח.

כאן תם הסיפור. זה לא משנה אם בסופו של דבר הצייד ברח או נלחם והאם הוא הצליח. העיקר הוא שהבנו את השיקולים (ההגיוניים) של הגוף – המערכת הסימפתטית עדיפה על המערכת הפאראסימפתטית ועל מערכת החיסון גם יחד! 

זאת אומרת, שמלבד התחלואים שנגרמים כתוצאה מהפעולה של המערכת הסימפתטית באופן כרוני, גם יכולת הפעולה מערכת החיסון נפגעת מאוד! כשאנחנו בלחץ, מערכת החיסון פשוט מפסיקה לעבוד! חד וחלק! במצב כזה, אין כבר מה לפרט על ההשפעותיו ההרסניות של לחץ על הבריאות.

ויתרה מזאת: כאמור, המערכת הסימפתטית מדכאת לא רק את מערכת החיסון, אלא גם את המערכת הפאראסימפתטית. משמע, כל התהליכים השגרתיים שהיא שולטת עליהם כמו קצב לב רגוע, נשימה נורמלית, גדילה והתפתחות, ואף הפרשת הורמונים כדוגמת דופמין וסרוטנין, פשוט מופסקים גם הם!!! כלומר, בעיות כמו בעיות בקצב הלב, בעיות בגדילה ובהתפתחות ואף בעיות נפשיות כמו דיכאון (שכן לא מופרשים ההורמונים שצוינו, שהם הורמוני ה''אושר'') נגרמים אף הם מלחץ!

ניתן לסכם את ההשפעות של הלחץ כך:

1. המערכת הפאראסימפתטית מפסיקה לפעול - כתוצאה מכך מסתכנים בבעיות בקצב הלב, בבעיות גדילה והתפתחות, בדיכאון וכו'...

2. המערכת הסימפתטית עובדת ''יותר מדי' - כתוצאה מכך הגוף נמצא במצב לחץ זמן רב, מה שאומר שסוכר רב יהיה נוכח בדם, לחץ הדם יעלה, תהליכי עיכול יופסקו (=בעיות עיכול) ואף תהליכי זיכרון יוכלו להינזק (כזכור, דם מפסיק לזרום אל ההיפוקמפוס).

3. יעילות מערכת החיסון יורדת מאוד - כתוצאה מכך, מחלות, דלקות, חיידקים ונגיפים לא מטופלים כראוי ויכולים לצאת משליטה. 

בסביבה מודרנית, כאשר נמצאים בלחץ כרוני, כל שלושת הסעיפים הללו ברי תוקף. במילים אחרות - לחץ כרוני פשוט מנוון ומחליש את הגוף!!!

הלחץ מנוון. (התמונה של: jean pierre gallot)

***

ועכשיו תחשבו על מישהו שרק עכשיו גילה לו הרופא כי הוא חולה בסרטן וכי נשאר לו רק חודש לחיות...

תחשבו איזה לחץ זה גורם ל'מישהו' הזה. הגוף שלו יודע שהוא במצב סכנה, אך הוא אינו יכול לעשות בנידון כלום... בנוסף, מצערת היא העובדה שהלחץ הזה ילווה אותו כל החודש האחרון שלו.

אבל אם לעומת זאת, הרופא היה מציין בפני החולה כי הוא חולה סרטן, אך לא היה מציין את מספר הימים שנותרו לו לחיות, אלא זורק במקום איזו מילה אופטימית, החולה אומנם היה נלחץ בהתחלה, אבל לאחר זמן מה הלחץ הזה היה עוזב אותו, שכן הוא יזכור שהרופא אמר לו משהו אופטימי. כך, הגוף היה יכול להתמלא ב'אנרגיה חיובית' אם תרצו לקרוא לזה ככה, ואולי גם להתמודד עם המחלה באופן יעיל יותר, שיגרום לו לחיות יותר זמן.

אז כן, אומנם הרופא ישקר לחולה לגבי מצבו, אבל אין מה לעשות - זה בטוח יעזור לו להתמודדות עם המחלה או אף להחלים לגמרי. 

חושבים שהמידע הזה מצוץ מן האצבע? אז דעו שלצערנו כבר קרו מקרים בהם אנשים אובחנו כחולים בסרטן סופני ואכן מתו לאחר זמן קצר, אבל בנתיחה לאחר המוות התגלה שהסרטן לא היה קיים בכלל, מה שאומר שאנשים אלה אובחנו כחולי סרטן בשוגג, ומתו רק כתוצאה מהאימה שתקפה אותם כשהבינו שהם עתידים למות.

מקרים כאלה נגרמים כתוצאה מהאפקט ההפוך לאפקט הפלצבו - ''אפקט הנוצבו''. באפקט זה, בן אדם יכול לחלות או לפתח תסמינים רק בגלל שהוא מאמין ובטוח שזה יקרה. מכירים את האנשים האלה שלאחר שהם קוראים את תופעות הלוואי של התרופות שהם נוטלים מתחילים לפתח את כולן? אז זה זה.

ואיך אופטימיות עוזרת להתמודד עם סרטן (ומחלות נוספות) אתם שואלים? הנה למשל מחקר שנעשה על חולדות מעבדה ויכול להוכיח את הקביעה הזו: לקחו מספר חולדות, והשתילו להן תאים סרטניים בכמות מספקת שתחולל גידול סופני ב-50% מהן בוודאות. לאחר מכן, החולדות חולקו ל-3 קבוצות. הראשונה, קיבלה מכות חשמל קטנות אך החולדות בקבוצה זו היו יכולות להתחמק מהן באמצעות לחיצה על דוושה שהותקנה בכלוב. השנייה, קיבלה גם מכות חשמל, אך לרשותה לא הועמד מנגנון מילוט כלשהו. והקבוצה השלישית - קבוצת הביקורת - את החולדות בקבוצה זו השאירו להתמודד עם המחלה לבד.

התוצאות? ברורות כשמש: בקבוצת הבקרה, מחצית מהחולדות מתו תוך שלושה חודשים.
בקבוצה הראשונה, זו שהייתה מסוגלת להתמודד עם מכות החשמל (והייתה כתוצאה מזה אופטימית יותר), 63% מהחולדות הצליחו להתמודד עם המחלה ואף לדחות אותה לאחר חודש בלבד!
בקבוצה השנייה, זו שלא הייתה יכולה להתחמק מהחשמל (והייתה כתוצאה מזה פסימית וחסרת ישע יותר), רק 27% מהחולדות הצליחו להתמודד עם המחלה (מקור מחקר).

מחקר זה יכול לשמש כמשל לחיינו. החולדות - אלה אנחנו ומכות החשמל - זה הלחץ. ככל שאנו נהיה לחוצים יותר, כך נתקשה יותר להתמודד עם המחלה ואף נהיה בסיכון למחלות רבות יותר.

אבל בואו לא נלך לדוגמאות קיצוניות כמו חולי סרטן סופניים. למעשה, כל בן אדם שסובל ממשהו - בין אם זה מיגרנות ובין אם זה ריפלוקס, יכול להפיק המון רק אם ישמע איזו מילה אופטימית או יירגע, שכן מחלות ''קטנות'' שכאלה נובעות בהרבה מקרים מלחץ. 

וכאן באה הנקודה לזכותה של הרפואה האלטרנטיבית - הטיפולים שלה מלווים בהרבה חום ואהבה ועם הרבה יחס למטופל. בעוד שביקור אצל רופא קונבנציונלי ייקח 5 דקות, הרפואה האלטרנטיבית מקדישה לפחות שעה לכל טיפול. 

בנוסף, כמעט כל הטיפולים האלטרנטיביים כדוגמת רפלקסולוגיה, אוסטאופתיה, שיאצו ועיסוי סיני משלבים המון רוגע בזמן הטיפול - למשל, תאורה עמומה, מוזיקה שקטה, מגע נעים, וריחות עדינים. כל אלה תורמים למטופלים ב'הירגעות היומית'. כלומר, מטופלים רבים מגיעים לטיפולים לאחר יום עבודה עמוס ומורט עצבים, וכאשר הם מגיעים לטיפול, הם זוכים לרגיעה רבת עוצמה - שכן, שכיבה רגועה כשעה ביחד עם כל ה'פקטורים' המרגיעים שצוינו, מסוגלים לגרום לגוף להירגע כראוי ולצאת ממצב הלחץ הכרוני שליווה אותו לאורך כל היום. מה גם שלאחר הירגעות שכזו, ההשפעה נמשכת עוד שעות רבות.

מצבי רגיעה כאלה, נותנים לגוף הזמנות סוף סוף לטפל בעצמו כראוי. כאשר נמצאים במהלך טיפול אלטרנטיבי, אין שום סיבה שהמערכת הסימפתטית תעבוד, ולכן בגוף שולטת המערכת הפאראסימפתטית, ואיתה גם מערכת החיסון שיכולה לעבוד כראוי.

כל המידע הזה מסביר באופן ברור יחסית מדוע מחלות רבות יכולות להשתפר ואף להיעלם לגמרי במהלך סידרת טיפולים אלטרנטיביים. ועם זאת, הטיפולים האלטרנטיביים עולים הון תועפות והם מלווים בבעיות נוספות, ולא תמיד שווים את הכסף... ועל כן מוטב שנשקול היטב כל טיפול לפני שניגשים אליו (על כך בפוסט הבא!).