פלצבו - מי אתה באמת?

כזכור מהרשומה הקודמת, הבטחתי לכם הסברים מפורטים יותר על הטיפולים האלטרנטיביים שנחשבים ליעילים יותר בהשוואה לאחרים. אבל לשם מתן ההסברים הללו, ראשית יש להתחיל בחקר ''אפקט הפלצבו'' לעומק.

את אפקט הפלצבו אופף מסתורין רב. כמעט ולא ניתן לתת לו הסבר ''מכני''. כיצד הוא לעזאזל פועל? אחרי הכל, איך זה ייתכן ששיפור כלשהו בבריאות יכל לנבוע מ''סתם'' אמונה? כיצד זה ייתכן שמילה אופטימית של הרופא יכולה לפעמים להיות יעילה יותר מהתרופה הטובה ביותר שקיימת?

ובנוסף לכל שאלות המכניזם, מגיעה גם שאלת מיליון הדולר - האם הוא בכלל מספיק על מנת לרפא, או שמא הוא משפיע רק על הסימפטומים בעוד שהמחלה נשארת בשקט?

מסתורין שכזה הוא סיבה טובה לחקר. ואכן, מדענים רבים יצאו לחקור אותו לעומק. נכון לעכשיו, יש מספר מצומצם של תיאוריות שמסבירות בצורה הגיונית את התוצאה. הנה חלקן ותמציתן:

תיאוריית האופיאוידים האנדוגניים:

על מנת להבין מה זו הקללה הזו, תחילה יש להבין מה הם בכלל אופיאוידים:
האופיאוידים הם קבוצת תרכובות שעיקר השפעתן היא הפחתת הכאב. הם עושים זאת באמצעות היקשרות לקולטנים שמעבירים את תחושת הכאב (ואותות חישה אחרים) למוח – וכך בעצם גורמים לשיכוך כאבים.

לאופיאוידים יש מספר מקורות בטבע, ועוד בתקופה הפרה-היסטורית עשו בהם שימוש. הידוע מביניהם, הוא פרג האופיום, שאפילו האדם הניאנדרטלי ידע להשתמש בתרכובות שלו!  

פרג האופיום. המקור הטבעי והעתיק ביותר לאופיום (מקור תמונה)

כיום, האדם יודע לזקק ואף להפיק באופן מלאכותי חומרים ממשפחת האופיאוידים, ורבים ממשככי הכאבים הקיימים היום מבוססים עליהם. אבל ישנה קבוצה מיוחדת של אופיאוידים שלא ניתן להפיק אותם משום מקום. למעשה, זו קבוצת אופיאוידים שהגוף מפריש אותם בעצמו, והם נמצאים באופן טבעי במוח. אלו הם האופיאוידים האנדוגניים, שתפקידם הוא לפקח על התנהגויות רגשיות מסוימות, כמו כאב, חרדה ופחד. עם הקבוצה הזו נמנים למשל האנדרופינים הידועים, שאף מכונים ''מפתחות לגן עדן'' בזכות העובדה שהם יכולים לשלוט על שיכוך הכאב ובשיפור מצב הרוח וההנאה.

בכל מקרה, התיאוריה של מנגנון האופיאוידים האנדוגניים בהקשר לפלצבו מבוססת על הניסוי הבא:

לקחו חולים שהזדקקו למשכך כאב, אך במקום משכך כאב הביאו להם פלצבו (ללא ידיעתם כמובן). לאחר מתן הפלצבו, החולים אכן דיווחו על ירידה בכאב. 

בדיוק כאשר הם דיווחו על הירידה בכאב, החוקרים הזריקו להם סם שנקרא נלקסון (גם אותו הזריקו ללא ידיעתם).

נלקסון הוא תרופה שמאזנת את ההשפעה של מתן יתר של אופיאוידים. במילים אחרות, זה בעצם חומר נוגד-אופיאויד, שמבטל את השפעת האופיאוידים, ובין היתר, גם את השפעת האופיאוידים האנדוגניים (שכאמור מופרשים על ידי הגוף באופן טבעי).

זמן קצר לאחר הזרקת הנלקסון – החולים דיווחו על חזרת הכאב! כלומר, הנלקסון ביטל את ההשפעה המשככת כאב של הפלצבו!

הניסוי מלמד אותנו שאולי אפקט הפלצבו מבוסס על הפרשה טבעית של האופיאוידים האנדוגניים, ולכן כשהחולים קיבלו את הנלקסון, הוא חסם את השפעתם ובגלל זה הם דיווחו על חזרת הכאב.

תיאוריית ההתניה הלא-מודעת:

התיאוריה השנייה שמתיימרת להסביר את המנגנונים הביולוגיים מאחורי הפלצבו היא תיאוריית ההתניה הבלתי מודעת, שידועה גם בשם ''התניה קלאסית'' או בשם ''התניה פבלובית'' – על שם איבן פבלוב, שטבע את המונח לראשונה לאחר סידרת ניסויים שעשה בשנות התשעים של המאה ה-19:

פבלוב ידע שכלבים מתחילים לרייר כאשר מוגש להם האוכל, והוא הסיק שזו תגובה טבעית (לא-מותנית), שמתקיימת כנראה בזכות רפלקס מסוים.

אבל אז הוא גילה שהכלבים מתחילים לרייר בשנייה בה הם רואים את המאכיל נכנס לחדר. כלומר, עצם מראה המאכיל מספיק על מנת לגרום לכלבים לרייר. הוא הבין, שזו כבר תגובה לא-טבעית (מותנית), כיוון שהיא מתקיימת רק בזכות העובדה שהכלב כבר למד לקשר בין מראה האוכל לבין המאכיל. 

פבלוב רצה לדעת האם הוא יוכל ליצור תגובה מותנית גם בדרכים אחרות, חוץ ממראה המאכיל. למשל, צלצול בפעמון לפני הגשת האוכל. ואכן, כאשר בדק זאת באמצעות ניסוי הכלבים המפורסם שלו, הוא ראה שכעבור זמן מסוים, הכלבים התחילו לרייר כאשר שמעו את צלצול הפעמון. כלומר, הוא הוכיח שהכלבים למדו לקשר בין האוכל שהם אמורים לקבל לבין צלצול הפעמון.

מדענים רוסים אחרים קיבלו השראה מהניסוי של פבלוב, ורצו לבדוק האם אפילו תגובה חיסונית יכולה להיות מותנית. לשם כך, הם עשו את הניסוי הבא:

הם לקחו חזירי ים, והזריקו להם חומר רעיל מסוים. בעקבות הזרקה זו, חזירי הים נטו לפתח פריחה (תגובה טבעית כתוצאה מהרעלן). מטרתם של המדענים הייתה לבדוק האם ניתן לגרום לפריחה הזו באמצעות התניה. לשם כך, הם התחילו לגרד קלות את חזירי הים בכל פעם לפני ההזרקה. ואכן, לאחר זמן מסוים, הם גילו שהגירוד לבדו, עוד לפני ההזרקה, עורר את אותה פריחה! במילים אחרות, חזירי הים הגיבו לגירוד בדיוק כמו שהם הגיבו להזרקת הרעלן! גם תגובה חיסונית יכולה להיות מותנית!

מתוצאות הניסוי ניתן לשער כי ייתכן, ותגובות חיסוניות מסוימות יכולות להיות מותנות גם אצל בני אדם. במצב כזה, יכול להיות שאפקט הפלצבו הוא לא יותר מתגובה חיסונית מותנית: כשם שהכלבים של פבלוב למדו לקשר בין מתן האוכל למראה המאכיל או צלצול הפעמון, כך בני האדם לומדים לקשר בין טיפול רפואי (גלולה\זריקה\ניתוח או כל טיפול אחר) לבין הרגשה טובה לאחר מכן.  

תיאוריית האמונה (הציפייה):

תיאוריית האמונה מבוססת על העובדה שכאשר אדם מצפה לשיפור והטבה בזכות טיפול או מטפל כלשהו, אז יש סיכוי גדול שכך יהיה.

בנוסף, התיאוריה מבוססת על העובדה שאפקט הפלצבו אינו משפיע על כולם ובכל טיפול באותה מידה. למעשה, מחקרים וניסויים רבים מצאו שישנם מספר גורמים ש''מעצימים'' את האפקט: 

(הבהרה: כאשר אני כותב ''טיפול'', הכוונה היא לכל תהליך או שינוי שמבוצע בחיים על מנת לטפל במחלה כלשהי. זה כולל טיפולים קונבנציונליים – החל מטיפולים באמצעות אנטיביוטיקה וכלה בטיפולי הקרנות, טיפול אלטרנטיביים – החל מדיקור סיני וכלה בקריסטלים, וזה כולל אף שינויים בחיים כמו שינוי בדיאטה, פעילות גופנית, הפסקת הרגלים ישנים...).

1.    פרוצדורת הטיפול. ככל שהטיפול הוא יותר ''דרמטי'', כך אפקט הפלצבו הנלווה לו גדול יותר. למשל, קבלת זריקה תגרום לאפקט פלצבו גדול יותר מאשר נטילת כדור ואילו מעבר ניתוח יגרום לאפקט גדול עוד יותר מקבלת זריקה. 

זריקה. טיפול דרמטי יחסית. (מקור תמונה).

2.    חזות הטיפול. ככל שהטיפול יראה ''דרמטי'' יותר, כך אפקט הפלצבו הנלווה לו גדול יותר. למשל, גלולה צבעונית וגדולה תגרום לאפקט פלצבו גדול יותר מאשר גלולה לבנה וקטנה, וחדר ניתוח מצוחצח ונקי יגרום לאפקט פלצבו גדול יותר מחדר ניתוח ''מוזנח'' יותר.

3.    רזומה הטיפול. ככל שהטיפול נחשב למוצלח יותר (למשל, בזכות סיפורי הצלחה רבים של מטופלים קודמים), כך אפקט הפלצבו הנלווה לו גדול יותר. באופן אירוני, סיפורי ההצלחה הללו יכולים לנבוע בעצמם מאפקט הפלצבו.

4.    עלות הטיפול. ככל שהטיפול יקר יותר, כך אפקט הפלצבו הנלווה לו גדול יותר (כיוון שרוב בני האדם בטוחים כי עלות = איכות).

5.    זהות המטפל. ככל שזהות המטפל סמכותית יותר וידועה יותר, כך אפקט הפלצבו הנלווה לטיפול גדול יותר. למשל, טיפול שיועבר על ידי רופא יגרום לאפקט פלצבו גדול יותר מאשר טיפול שיועבר בידי אחות, וטיפול שיועבר על ידי מטפל מפורסם, יגרום לאפקט פלצבו גדול יותר מאשר טיפול שיועבר בידי מטפל לא ידוע.

6.    חזות המטפל. ככל שחזות המטפל נראית ''רצינית'' יותר, כך אפקט הפלצבו הנלווה לטיפול גדול יותר. למשל, טיפול שיועבר על ידי רופא הלובש חלוק לבן יגרום לאפקט פלצבו גדול יותר מאשר טיפול שיועבר בידי רופא עם חולצה רגילה.

7.    התייחסות המטפל. ככל שהמטפל מתייחס יותר למטופל (למשל, מקדיש לו הרבה זמן בפגישות, עונה באופן מפורט לשאלותיו ומגלה יותר אמפתיה כלפיו), כך אפקט הפלצבו הנלווה לטיפול גדול יותר.

8.    התבטאויות המטפל. ככל שהמטפל ירבה במילים אופטימיות וישבח יותר. כך אפקט הפלצבו הנלווה לטיפול גדול יותר.

9.   כמות המוטיבציה להתרפא. ככל שלמטופל תיהיה יותר מוטיבציה להתרפא בזכות טיפול מסוים, כך אפקט הפלצבו הנלווה לטיפול יהיה גדול יותר.

כסף. אף הוא משפיע על אפקט הפלצבו (מקור תמונה).

10. כמות המוטיבציה לרצות את המטפל. ככל שלמטופל מסוים תיהיה יותר מוטיבציה לרצות את המטפל (במודע או שלא במודע), כך הפלצבו הנלווה לטיפול יהיה גדול יותר.


אלה כל הגורמים שמשפיעים על הציפייה שלנו מהטיפול, אבל כיצד ציפייה יכולה לגרום להטבה בבריאות? כאן נכנסת לתמונה ה'אמונה'. כל הגורמים הללו מעצימים את האפקט באמצעות הגברת האמונה אצל המטופל.

חישבו על זה – ככל שפרוצדורת ומראה הטיפול דרמטיים יותר, רזומה הטיפול ידוע ומוצלח יותר, עלות הטיפול גבוהה יותר, זהות המטפל סמכותית ורצינית יותר, התייחסות המטפל אדיבה ואופטימית יותר וכו' וכו' וכו', כך האמונה של המטופל שהטיפול יעיל ויצליח גדולה יותר.

אבל כאן אנחנו נתקלים בעוד שאלה מתבקשת – כיצד האמונה גורמת לטיפול להיות יעיל ומוצלח יותר? והאם היא יכולה לרפא?

אז אומנם 'אמונה' נשמעת כמו מילה רוחנית או דתית, דעו שיש הסברים ביולוגיים מפורטים כיצד אמונה יכולה להשפיע על גופנו ועל בריאותנו. לטובה ולרעה. ה'אמונה' הזו, גם יכולה להסביר את אופן פעולתו של אפקט הפלצבו. אבל על כך בפוסט הבא...