כיצד אמונה מרפאת?

בפוסט הקודם צוינו כל גורמי הציפייה שהוכחו כמשפיעים על אפקט הפלצבו, ובעצם על יכולת ההבראה והריפוי. בפוסט הזה הבטחתי להסביר על המנגנון המסתורי שעומד מאחורי העובדה הזו, וכזכור הזכרתי את האמונה. ובכן, כיצד אמונה מרפאת?

אז כיצד אמונה מרפאת?
משום מה, כוחן של התודעה והמחשבות שלנו זוכה (בינתיים) ליחס מזלזל מאוד מצד חקר הביולוגיה האנושית בכלל והרפואה הקונבנציונלית בפרט. 

מטרתי העיקרית במאמר הבא היא לנסות לתקן את היחס המעוות הזה.

כיוון שאני חסיד הביולוגיה, כאן יובאו לכם הסברים ביולוגיים ואמתיים לכוחה המרפא של האמונה, ולא הסברים על-טבעיים שמפוקפקים באמינותם, המבוססים על מושגים חסרי ביסוס מדעי כמו נשמה ו''אנרגיות'' רוחניות.

אז הבה נתחיל:

גוף האדם, כידוע, התפתח בזכות האבולוציה.

האבולוציה ''תלויה'' בשני דברים עיקריים: הישרדות והתרבות. לפיכך, היא מציידת כל מין במנגנוני ההישרדות וההתרבות המיטביים ביותר לסביבתם.

המנגנונים הרלוונטים לנושא שלנו הם מנגנוני ההישרדות בגוף האדם.

לגוף האדם יש שלוש מערכות שמטרתן לשלוט על שלושה מנגנוני הישרדות עיקריים:

1.  מערכת העצבים הפאראסימפתטית: 

מערכת העצבים הפאראסימפתטית שולטת על ההישרדות לטווח הארוך. מערכת זו מהווה תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. כלומר, כל הפעולות שהיא כוללת בתוכה אינם נשלטים על ידינו בצורה מודעת. 

היא פעילה כאשר הגוף נמצא במצב מנוחה ושלווה, ותפקידה הוא לשלוט על כל התהליכים החיוניים להישרדות לטווח-ארוך – למשל, היא שולטת על התהליכים הבאים:

-         פעילות לב רגועה ונורמלית.

-         נשימה רגועה ונורמלית.

-        תהליכי עיכול (החיוניים על מנת להגדיל את מאגרי האנרגיה ולהפריש חומרים מיותרים).

-         התחדשות רקמות תאים.

-         גדילה והתפתחות.

-         הפרשת ההורמונים הנוירוטרנסמיטורים דופמין וסרוטנין.

2.  מערכת העצבים הסימפתטית: 

מערכת העצבים הסימפתטית שולטת על ההישרדות לטווח הקצר. גם מערכת זו מהווה תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. כלומר, גם כל הפעולות שהיא כוללת בתוכה אינם נשלטים על ידינו בצורה מודעת.

היא פעילה כאשר הגוף מזהה איום או סכנה מבחוץ. כלומר, במצבי לחץ, חירום ומתח. תפקידה הוא לגרום לתגובות מיידיות במצבים אלה, ובין היתר מכינה את הגוף לתגובת ''הילחם או ברח''.

מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת באמצעות מנגנון שנקרא ''ציר ה-HPA'', שמורכב מההיפותלמוס, ההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח) והאדרנל (בלוטת יותרת הכליה):

כאשר ההיפותלמוס מזהה איום או סכנה, הוא שולח אות אל בלוטת יותרת המוח. בלוטת יותרת המוח בתגובה שולחת אות אל בלוטת יותרת הכליה, והיא בתגובה משחררת את הורמוני הדחק (אנדרנלין וקורטיזול הם הידועים מבינהם).

תפקידם של הורמוני הדחק הוא להמריץ את מערכת העצבים הסימפתטית ולהכין את הגוף לתגובת ''הילחם או ברח''.

''להכין את הגוף לתגובת הילחם או ברח'' משמע לרכז כמה שיותר אנרגיה באיבריים החיוניים להכרעת המצב, שהם: הגפיים, שרירי השלד והאישונים. כך הגוף יוכל להילחם\לברוח במלוא הכוח.

לכן, הורמוני הדחק גורמים לתהליכים הבאים להתרחש:

1.    הם גורמים לכבד לייצר גלוקוז (סוכר זמין) מהגליקוגן שמאוחסן בגוף, ולהפריש אותו לדם. כך הסוכר בדם עולה.

2.    הם גורמים לקצב הלב להאיץ (דופק מואץ יותר). כך לחץ הדם עולה.

3. הם מרחיבים את כלי הדם המובילים דם אל הגפיים, שרירי השלד והאישונים. כך דם רב יותר זורם אליהם (ביחד עם הסוכר הזמין).

4.    הם מכווצים את כלי הדם המובילים דם אל איברים ותהליכים שפחות חשובים במצב סכנה לגוף (למשל, האיברי העיכול וההיפוקמפוס ותהליכים כמו צמיחה, חידוש והרפיה).

בעצם, אם נתבונן בכל התהליכים הללו טוב, נגלה שהם דומים מאוד לכל הגורמים למחלות המערביות - סוכר גבוה בדם (סוכרת), לחץ דם, בעיות עיכול (דם לא זורם אל מערכת העיכול), בעיות בזיכרון (דם לא זורם לעבר ההיפוקמפוס) וגם דלקות כרוניות (מופסקים תהליכי ריפוי) ועוד ועוד... 

בעולם של היום רבים נמצאים במצב לחץ זמן רב מדי: פקקים, ריבים, מבחנים, בוס כועס, מחשבה יתרה על המצב הביטחוני \ הפוליטי \ הכלכלי... וגם תזונה קלוקלת שכן מזונות מעובדים מכניסים את גופנו לסטרס. לכן זה לא מפתיע שכל הגורמים והתחלואים שצוינו בפסקה הקודמת כל כך שכיחים בעולם המערבי. מחלות רבות נובעות מהתודעה שלנו!

3. מערכת החיסון:

תפקידה העיקרי של מערכת החיסון הוא לשמור על הגוף מפני כל האיומים והסכנות שמקורם מתחת לעור – וירוסים, בקטריות, פטריות, טפילים, רעלנים ואף סרטן. 

אומנם מערכת החיסון אינה שייכת לאף מערכת עצבים, אך כאשר היא נמצאת בפעולה היא יכולה לצרוך את מרבית האנרגיה של הגוף – כולנו מכירים את תחושת החולשה כאשר אנו נאבקים במחלה ויראלית כלשהי או חס וחלילה עם סרטן.

הערכת סיכונים

כיצד הגוף קובע מתי להפעיל כל מערכת הגנה ומהי העדיפות של כל אחת?

התשובה מאוד פשוטה – לפי סדר העדיפויות שלו.

חישבו למשל על צייד-לקט קדמון: כאשר הוא רגוע ושליו, מערכת העצבים השולטת היא המערכת הפאראסימפתטית – שאחראית על כל הפעולות השגרתיות כמו גדילה, התפתחות, עיכול, חידוש רקמות תאיות כשצריך, תהליכי הרפיה שונים כמו ''כיבוי'' דלקות (תמיד יש דלקות בגוף) וכו'.

אבל לפתע, נגיף שפעת חודר לגופו. הגוף מזהה מיד את האיום הפנימי והעכשווי, ויודע שאם הוא לא יטפל במחלה במהירות המירבית, הוא יכול למות.

לשם כך, הוא מגייס את כל מערכת החיסון בשיא עוצמתה, וגם גורם לגוף לחוש חולשה וחוסר תיאבון – מה שמכריח את הצייד-לקט ''לשכב ולנוח'', ולא לרוץ ולחפש אוכל כי הוא רעב – כך הגוף יכול להשקיע את כל האנרגיה להתמודדות עם הנגיף.

שימו לב! עד עכשיו, אין סתירה בין מערכת החיסון למערכת הפאראסימפתטית. אומנם הגוף מדכא את הרעב, אבל אין זה אומר שתהליכי העיכול מופסקים. כלומר, מערכת החיסון והמערכת הפאראסימפתטית יכולות לעבוד במקביל.

והנה, הלקט-צייד שלנו שוכב לו במערה שלו חסר אנרגיה וחסר תיאבון, בזמן שמערכת החיסון פעולת בגופו ומנסה לנטרל כמה שיותר מהר את הנגיף.

אבל צרות, כמו תמיד, מגיעות בצרורות. פתאום הוא שומע מחוץ למערה יללת זאב מצמררת! ברגע זה, מנגנון ה-HPA נכנס לפעולה, ובעצם אומר לגוף – ''עצור הכל! יש עכשיו סכנה הרבה יותר גדולה!''

הגוף מבין את עצם הסכנה החדשה, והשפעת כבר לא מעניינת אותו – מה יעזור לו אם הוא ימשיך לשכב ולטפל במחלה, אם בכל רגע הזאב יכול לבוא ולטרוף אותו?!

הורמוני הדחק נכנסים לפעולה, ומזרימים את כל האנרגיה האפשרית לשרירים ולגפיים אפילו שזה בא על חשבון האנרגיה שתסופק למערכת החיסון ולמערכת הפאראסימפתטית. כלומר, הגוף מפסיק תהליכים כמו עיכול, גדילה, התפתחות, התחדשות (תהליכים הפועלים תחת שליטתה של המערכת הפאראסימפתטית) וכל תהליכי המלחמה במחלה (החלמה). 

כך, הצייד-לקט שלנו מוכן להילחם מול הזאב או לברוח. אבל מה שבטוח, הוא יוכל לעשות את זה בשיא הכוח.

כאן תם הסיפור. זה לא משנה אם בסופו של דבר הצייד ברח או נלחם והאם הוא הצליח. העיקר הוא שהבנו את השיקולים (ההגיוניים) של הגוף – המערכת הסימפתטית עדיפה על המערכת הפאראסימפתטית ועל מערכת החיסון גם יחד! 

זאת אומרת, שמלבד התחלואים שנגרמים כתוצאה מהפעולה של המערכת הסימפתטית באופן כרוני, גם יכולת הפעולה מערכת החיסון נפגעת מאוד! כשאנחנו בלחץ, מערכת החיסון פשוט מפסיקה לעבוד! חד וחלק! במצב כזה, אין כבר מה לפרט על ההשפעותיו ההרסניות של לחץ על הבריאות.

ויתרה מזאת: כאמור, המערכת הסימפתטית מדכאת לא רק את מערכת החיסון, אלא גם את המערכת הפאראסימפתטית. משמע, כל התהליכים השגרתיים שהיא שולטת עליהם כמו קצב לב רגוע, נשימה נורמלית, גדילה והתפתחות, ואף הפרשת הורמונים כדוגמת דופמין וסרוטנין, פשוט מופסקים גם הם!!! כלומר, בעיות כמו בעיות בקצב הלב, בעיות בגדילה ובהתפתחות ואף בעיות נפשיות כמו דיכאון (שכן לא מופרשים ההורמונים שצוינו, שהם הורמוני ה''אושר'') נגרמים אף הם מלחץ!

ניתן לסכם את ההשפעות של הלחץ כך:

1. המערכת הפאראסימפתטית מפסיקה לפעול - כתוצאה מכך מסתכנים בבעיות בקצב הלב, בבעיות גדילה והתפתחות, בדיכאון וכו'...

2. המערכת הסימפתטית עובדת ''יותר מדי' - כתוצאה מכך הגוף נמצא במצב לחץ זמן רב, מה שאומר שסוכר רב יהיה נוכח בדם, לחץ הדם יעלה, תהליכי עיכול יופסקו (=בעיות עיכול) ואף תהליכי זיכרון יוכלו להינזק (כזכור, דם מפסיק לזרום אל ההיפוקמפוס).

3. יעילות מערכת החיסון יורדת מאוד - כתוצאה מכך, מחלות, דלקות, חיידקים ונגיפים לא מטופלים כראוי ויכולים לצאת משליטה. 

בסביבה מודרנית, כאשר נמצאים בלחץ כרוני, כל שלושת הסעיפים הללו ברי תוקף. במילים אחרות - לחץ כרוני פשוט מנוון ומחליש את הגוף!!!

הלחץ מנוון. (התמונה של: jean pierre gallot)

***

ועכשיו תחשבו על מישהו שרק עכשיו גילה לו הרופא כי הוא חולה בסרטן וכי נשאר לו רק חודש לחיות...

תחשבו איזה לחץ זה גורם ל'מישהו' הזה. הגוף שלו יודע שהוא במצב סכנה, אך הוא אינו יכול לעשות בנידון כלום... בנוסף, מצערת היא העובדה שהלחץ הזה ילווה אותו כל החודש האחרון שלו.

אבל אם לעומת זאת, הרופא היה מציין בפני החולה כי הוא חולה סרטן, אך לא היה מציין את מספר הימים שנותרו לו לחיות, אלא זורק במקום איזו מילה אופטימית, החולה אומנם היה נלחץ בהתחלה, אבל לאחר זמן מה הלחץ הזה היה עוזב אותו, שכן הוא יזכור שהרופא אמר לו משהו אופטימי. כך, הגוף היה יכול להתמלא ב'אנרגיה חיובית' אם תרצו לקרוא לזה ככה, ואולי גם להתמודד עם המחלה באופן יעיל יותר, שיגרום לו לחיות יותר זמן.

אז כן, אומנם הרופא ישקר לחולה לגבי מצבו, אבל אין מה לעשות - זה בטוח יעזור לו להתמודדות עם המחלה או אף להחלים לגמרי. 

חושבים שהמידע הזה מצוץ מן האצבע? אז דעו שלצערנו כבר קרו מקרים בהם אנשים אובחנו כחולים בסרטן סופני ואכן מתו לאחר זמן קצר, אבל בנתיחה לאחר המוות התגלה שהסרטן לא היה קיים בכלל, מה שאומר שאנשים אלה אובחנו כחולי סרטן בשוגג, ומתו רק כתוצאה מהאימה שתקפה אותם כשהבינו שהם עתידים למות.

מקרים כאלה נגרמים כתוצאה מהאפקט ההפוך לאפקט הפלצבו - ''אפקט הנוצבו''. באפקט זה, בן אדם יכול לחלות או לפתח תסמינים רק בגלל שהוא מאמין ובטוח שזה יקרה. מכירים את האנשים האלה שלאחר שהם קוראים את תופעות הלוואי של התרופות שהם נוטלים מתחילים לפתח את כולן? אז זה זה.

ואיך אופטימיות עוזרת להתמודד עם סרטן (ומחלות נוספות) אתם שואלים? הנה למשל מחקר שנעשה על חולדות מעבדה ויכול להוכיח את הקביעה הזו: לקחו מספר חולדות, והשתילו להן תאים סרטניים בכמות מספקת שתחולל גידול סופני ב-50% מהן בוודאות. לאחר מכן, החולדות חולקו ל-3 קבוצות. הראשונה, קיבלה מכות חשמל קטנות אך החולדות בקבוצה זו היו יכולות להתחמק מהן באמצעות לחיצה על דוושה שהותקנה בכלוב. השנייה, קיבלה גם מכות חשמל, אך לרשותה לא הועמד מנגנון מילוט כלשהו. והקבוצה השלישית - קבוצת הביקורת - את החולדות בקבוצה זו השאירו להתמודד עם המחלה לבד.

התוצאות? ברורות כשמש: בקבוצת הבקרה, מחצית מהחולדות מתו תוך שלושה חודשים.
בקבוצה הראשונה, זו שהייתה מסוגלת להתמודד עם מכות החשמל (והייתה כתוצאה מזה אופטימית יותר), 63% מהחולדות הצליחו להתמודד עם המחלה ואף לדחות אותה לאחר חודש בלבד!
בקבוצה השנייה, זו שלא הייתה יכולה להתחמק מהחשמל (והייתה כתוצאה מזה פסימית וחסרת ישע יותר), רק 27% מהחולדות הצליחו להתמודד עם המחלה (מקור מחקר).

מחקר זה יכול לשמש כמשל לחיינו. החולדות - אלה אנחנו ומכות החשמל - זה הלחץ. ככל שאנו נהיה לחוצים יותר, כך נתקשה יותר להתמודד עם המחלה ואף נהיה בסיכון למחלות רבות יותר.

אבל בואו לא נלך לדוגמאות קיצוניות כמו חולי סרטן סופניים. למעשה, כל בן אדם שסובל ממשהו - בין אם זה מיגרנות ובין אם זה ריפלוקס, יכול להפיק המון רק אם ישמע איזו מילה אופטימית או יירגע, שכן מחלות ''קטנות'' שכאלה נובעות בהרבה מקרים מלחץ. 

וכאן באה הנקודה לזכותה של הרפואה האלטרנטיבית - הטיפולים שלה מלווים בהרבה חום ואהבה ועם הרבה יחס למטופל. בעוד שביקור אצל רופא קונבנציונלי ייקח 5 דקות, הרפואה האלטרנטיבית מקדישה לפחות שעה לכל טיפול. 

בנוסף, כמעט כל הטיפולים האלטרנטיביים כדוגמת רפלקסולוגיה, אוסטאופתיה, שיאצו ועיסוי סיני משלבים המון רוגע בזמן הטיפול - למשל, תאורה עמומה, מוזיקה שקטה, מגע נעים, וריחות עדינים. כל אלה תורמים למטופלים ב'הירגעות היומית'. כלומר, מטופלים רבים מגיעים לטיפולים לאחר יום עבודה עמוס ומורט עצבים, וכאשר הם מגיעים לטיפול, הם זוכים לרגיעה רבת עוצמה - שכן, שכיבה רגועה כשעה ביחד עם כל ה'פקטורים' המרגיעים שצוינו, מסוגלים לגרום לגוף להירגע כראוי ולצאת ממצב הלחץ הכרוני שליווה אותו לאורך כל היום. מה גם שלאחר הירגעות שכזו, ההשפעה נמשכת עוד שעות רבות.

מצבי רגיעה כאלה, נותנים לגוף הזמנות סוף סוף לטפל בעצמו כראוי. כאשר נמצאים במהלך טיפול אלטרנטיבי, אין שום סיבה שהמערכת הסימפתטית תעבוד, ולכן בגוף שולטת המערכת הפאראסימפתטית, ואיתה גם מערכת החיסון שיכולה לעבוד כראוי.

כל המידע הזה מסביר באופן ברור יחסית מדוע מחלות רבות יכולות להשתפר ואף להיעלם לגמרי במהלך סידרת טיפולים אלטרנטיביים. ועם זאת, הטיפולים האלטרנטיביים עולים הון תועפות והם מלווים בבעיות נוספות, ולא תמיד שווים את הכסף... ועל כן מוטב שנשקול היטב כל טיפול לפני שניגשים אליו (על כך בפוסט הבא!).